<h1>ספר התרומות שער א' חלק ו'</h1>
<h2>דף קיג.</h2>
תנן בפרק המקבל היו לפניו שני כלים נוטל אחד ומניח אחד. פרש"י ז"ל אם היו ללוה שני כלים וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם ע"י שליח ב"ד. נוטל אחד ומחזיר אחד, פירוש בשעה שהוא צריך ללוה יחזיר לו האחד לקיים השבת העבוט ומחזיק בשני וכשיצטרך לשני יטול את הראשון ויחזיר את השני. ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום דהכי אורחיה שהכר צריך לו בלילה ומחרישה ביום. וכבר פרשנו למעלה אי מיירי דאתי לידיה איסורא או בהיתירא. ותניא בגמרא דיליה [קי"ד ע"ב] ת"ר אם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו, הא עשיר שכב, אלא אימא [אם איש עני] לא תשכב ועבוטו אצלך הא עשיר שכב ועבוטו אצלך. ות"ר המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואינו חייב להחזירו לו ועובר בכל השמות הללו, ושיילינן מאי קאמר ומהדר הכי קאמר, ואם משכנו חייב להחזירו לו, בד"א שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר, ועובר בכל השמות הללו ארישא דבריתא קאי. ותני רב שזבי עד בא השמש תשיבנו לו זו כסות לילה, השב תשיב לו את העבוט זה כסות יום, א"ל פשיטא דיממא בלילה למה ליה ודלילה ביממא למה ליה, א"ל הכי קאמר עד בוא השמש תשיבנו לו זו כסות יום שניתן לחבל בלילה, השב תשיב לו את העבוט זו כסות לילה שניתן לחבול ביום. ושילינן בגמ' וכי מאחר שמשכן למה מחזיר, וקא מתמהינן למה מחזירין רחמנא רמא עילויה דליהדר, אלא הכי קאמר מאחר שמחזיר למה ממשכן מעיקרא ומהדר שלא תהא שביעית משמטת ושלא תעשה מטלטלין אצל בניו.
והאי השבת העבוט דקא אמרינן איכא מאן דאמר דכל זמן שלא ירצה הלוה להגבותו שחייב בחזרה לעולם, ובהא פליגי רבנן ורשב"ג במתני' [קי"ג ע"א], וכן כתב הרב ר' אברהם בר' יצחק ז"ל, דאי אמר לוה לא בעינא לזבוני מאני דדילמא מתרמו לי זוזי ופרענא ליה, בהא אין מסדרין אלא שקיל להו מלוה ומהדר ללוה, ואי אמר לוה בעינא דתסדרו לי, מיד מסדרין ליה, כההיא דערכין [כ"ג ע"ב], ומאי דפייש מחליטין למלוה ולא בעי לאהדורי. [וזה אינו מחוור אצלנו דמאי שנא דאזיל מר בתר דעתיה דלוה אדרבה ניזיל מר בתר דעתא דמלוה]. ואיכא מאן דאמר דהיכא דאתי מלוה לבי דינא לאגבויי ליה בחובו מסדרין ומגבינן ליה על כורחו של לוה ושוב אינו מחזיר, ומתני' דהכא [כדאתי] למשכוניה בלבד מיירי ואינו מבקש שאר גובינא, שאם יבא לגבות לא יספיקו הנכסים לסדור הלוה ולפרעונו אלא רוצה לדחקו שיהיו כלם תחת משכונתו בשביל שיטרח ויפרענו, ולפיכך ישנו בחזרה ומחזיר ונוטל. ואיכא מאן דאמר כי הסדור והחזרה באין כאחד, וכיצד, בשעה שיבא המלוה לב"ד יביא הלוה כל נכסיו לפניהם ומסדרין לו כדרך שמסדרין בערכין, ונותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש וסנדליו ותפיליו ומטה ומצע וכר וכסת, ואם היה אומן נותנין לו כלי אומנותו, הכל כמו שכתבנו למעלה, והשאר מחליטין לו למלוה בחובו, ואם מספיקין לו לפרעונו מוטב ואם לאו אותן כלים שסדרנו לו הם הם שנוטל ומחזיר לרבנן עד עולם או עד שיעשיר ויפרענו או עד שימות, ואחר שימות יקחם המלוה ואינו חייב בחזרה, שאין שביעית משמטתו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו כיון דמשכנו בחיי אביהן. וזה אשר השיב לי הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל [סימן י'] בזה הדין, כללא דנקטינן משמעתא כשבא שליח ב"ד מתחלה למשכן מסדרין לו במשכונא כדרך שמסדרין לו בסוף בשעת גוביאנא, כיצד, אינו ממשכן כל מטותיו אלא מניח לו מטה ומטה ומצע לעשיר ומטה ומטה ומפץ לעני, ואינו ממשכן לו דברים שעושין [בהן] אוכל נפש כדאיתה בבריתא בפרק המקבל [קי"ג ע"ב] שליח ב"ד שבא למשכן. עד, ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר וכו'. משמע שמתחלה מניח לו שליח ב"ד כלי סדורו שאינו ממשכנו בהם, והיינו נמי דתנן בערכין [כ"ג ע"ב] אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן נותנין לו מזון שלשים יום וכו', משמע דמשעה שממשכנין אותן מסדרין להם. ואם משכן מלוה בעצמו כלים הללו או נתח, מהני ומחזיר וחוזר וממשכן ומחזיר לעולם, כרבנן דמתניתין דהלכה כותיהו.
ואם היו לו כסות של משי וכלי מילת או שלא היה רגיל לשכב אלא במפץ ובמצע ועכשיו הוא שלקח כר וכסת אינו נוטלן ומחזירן לעולם אלא מוכרן בב"ד ולוקח מצע או מפץ ומחזירן לו, ואינו נוטלן ממנו לעולם, וזהו שאמרו מפשיטין אותו ומלבישין אותו בגדים הראויין לו, אלמא אינו נוטל ומחזיר לעולם, ויש לומר שאינו מחזיר כלל דהא בתורת גביה הוא נוטלן בב"ד ואין חזרה אלא בנוטל בתורת משכון, ומיהו משמע לי דכל שלשים מיהת צריך להחזיר לו [בעינה] שהוא בתורת חזרה וחזרה [בעינה] היא אבל לאחר שלשים אם בא לב"ד להגבות לו חובו אין מחזירין אלא מדין סדור, כדמוכח שמעתא לעיל, הילכך אין מחזיר לו כלים שאין ראוין לו, וזהו חומר בהדיוט מבהקדש שהדיוט מחזיר והקדש אינו מחזיר, ואם תאמר בכלים שאינן צריכים לו אפילו הדיוט אינו מחזיר אלא כסות יום וכסות לילה, וכסות יום ולילה אין הקדש נוטלן שהרי (אין) מסדרין. אלא לכלים שאין ראוין לו שבהדיוט מחזירין אותן בעיניה עד שיגבוהו ב"ד לאחר שלשים יום ובהקדש מוכרן מיד ומהדר ליה מאי דחזי ליה מדין סדור. וכן פרש"י ז"ל, ויחזירו בהקדש כל שלשים יום. א"נ משכחת לה בדברים שעושין בהם אוכל נפש דבהקדש אין מחזירין אלא שמסדרין, כדאיתא בערכין, ובהדיוט אע"ג דלא מיפרשה בהו חזרה בקרא מחזירין. וכל חזרה דמשכון ליתה אלא כל זמן משכון דהיינו שלשים [יום] זמן ב"ד אבל משיבא לאחר כן לב"ד מסדרין ומגבין לו כדינו ואין כאן חזרה מעתה, ומיהו אם לא הגבוהו ב"ד אפילו מאה שנה מחזיר ונוטל ומחזיר, דהא בתורת משכון הוא בידו עד שיחליטוהו ב"ד, דרחמנא אמר השב תשיב לו את העבוט, כל זמן שהוא עבוטו לא תשכב ועבוטו אצלך. וכשמחזירין דוקא שאין לו אלא כר אחד או כסות אחת שאע"פ שהיא שוה מנה התורה חייבתו להחזירה, אבל היו לו שתים נוטל אחד ואינו מחזירו כלל ומניח אחד, והיינו עשיר דאמר רחמנא שכב. והני מילי בכסות יום וכסות לילה או דברים שעושין בהן אוכל נפש דהדין הוא דמחזירין, אבל שאר דברים כגון צלוחיות וסכינין שאין עושין בהן אוכל נפש וכן כל שאר מטלטלין וצרכי הבית, ממשכנין ואין מחזירין אע"פ שהן צריכין לו, כדאמרינן [קט"ז ע"א] זיל אהדר ליה דהוי ליה דברים שעושין בהן אוכל נפש, משמע דאי לאו הכי אע"פ שצריך לו אין מחזירין, ואפילו בשעה שהוא צריך לו, שלא הקפידה תורה אלא בכסות יום וכסות לילה ולא על שאר כל הכלים, כדכתיב ושכב בשלמתו. ומצאתי במכילתי דתניא [שמות כ"ב] כי היא כסותה לבדה זו טלית, היא שמלתו לעורו זה חלוק, במה ישכב להביא עור מצע. ומיהו בדברים שעושין בהן אוכל נפש אמור רבנן מחזירין, דתנן ואת המחרישה ביום, ומשמע דנפקא להו מק"ו שאלו הקפידה תורה שלא למשכנן יותר משאר דברים [ו]אם חבלן כ"ש שחייב להחזיר. ומיהו אם בא לב"ד להגבות חובו לאחר שלשים מגבין לו אפילו מכלים שעושין בהם אוכל נפש, אלא שמסדרין לו בהם כדרך שמסדרין בשאר כלים, כדאמרינן בערכין [כ"ג ע"ב] אם היה חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות, רבי אליעזר אומר אם היה אכר נותנין לו צמדו ולרבנן נכסים נינהו וכו' כדאיתה התם, ע"כ. למדנו מזה שהוא בחזרה של יום ביום ושל לילה בלילה, ואם עבר ולא השיב עובר בשלשה שמות, משום לא תבא, משום השב [תשיב] ומשום לא תשכב בעבוטו. והממשכן בשעת הלואה אינו במצות חזרה כלל כדתניא [קי"ד ע"ב] בד"א שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר ואינו עובר בשם מהשמות שהזכרנו. וכתב ה"ר משה ז"ל [מלוה פ"ג ה"ב] שכל דבר שעושין בו אוכל נפש כמו רחים ועריבה של עץ ויורות שמבשלין בהן וסכין של שחיטה וצמד פרות החורשות, כל אלו בין בשעת ההלואה בין שלא בשעת הלואה מחזירין בעל כרחו, ואם אבד או נשרף הרי זה לוקה, ע"כ. ויש לתמוה למה אסרן בשעת הלואה, דלא תחבל שלא בשעת הלואה משמע.
וכתב ר' יהודה ברצלוני ז"ל איצטריכינן לפרושי היכא שהמשכון נוטל ומחזיר ובעוד שנשתהא אצל הלוה טען פרעתיך, מה דינו, אם נאמר אחר שהחזיר לו המשכון שישבע ויטול, כיון שמודה לו שהחזירו לו לאחר שמשכנו והרי הוא כאילו הוא אצלו מעיקרא, או דילמא כיון שאינו תחת ידו והלוה תפשו ישבע הלוה היסת כדרך תביעה ע"פ בלא משכון ויפטר. והא מילתא לא חזינא ביה לרבואתא מידי ולעניות דעתין חזי לן שאם החזיר לו המלוה את משכונו בעדים כיון שאין יכול הלוה לומר לא החזרת לי המשכון ולא היו דברים מעולם, ה"ל כאלו המשכון אצל המלוה ונשבע עליו ומחזירו לו ונוטל חובו כדין כל הנשבעין על המשכון ונוטלין, ואם לא החזירו בעדים מתוך שיכול הלוה לומר לא החזרת לי מעולם ולא משכנתי לך כלום והיה נאמן בהסת, כך כשאומר החזרת לי ופרעתיך נאמן בשבועתו ולא ישלם. והני מילי בזמן שעבר זמן הפרעון אבל בתוך זמן אינו נאמן, וכגון שמשכנו בשעת הלואתו והחזירו לו תוך זמנו. ואיכא מ"ד דאפילו החזירו ללוה בעדים אע"ג דלא יכיל למימר להד"מ הרי יכול לומר החזרתי לך המשכון. והאי סברא בתרא עדיפא. ואם תאמר אם כן דנטעון האי מיגו מה יועיל משכון לבעליו כשתופסו אחר שנתחייב בהשבה ויכול לומר פרעתיך ומהימן משום מיגו דהחזרתיו לך. ותירוצא דהא מילתא, שיועיל תפיסת משכון שאם הוא רוצה יזמין עדים כשמחזירו ללוה ויתרהו בפניהם שלא יחזירנו לו אלא בעדים, ע"כ. ובשער מ"ט בענין י"ד נפרש דעתנו בזה ובמי שמשכן את האלמנה ודברים שעושין בהן אוכל נפש שישנן בחזרה, על אי זה דרך יועיל תפיסתן. ויש לוה שאינו בחזרת משכון והוא כגון שהקדיש מנה לבדק הבית והוצרך הגזבר למשכנו עליהן, אין הגזבר חייב בחזרה כלל, כדגרסינן בפרק המקבל [קי"ד ע"א] ויחזירו בהקדש ק"ו מבעל חוב, ומה בע"ח שאין מסדרין מחזירין הקדש שמסדרין אינו דין שמחזירין, אמר קרא ושכב בשלמתו וברכך מי שצריך ברכה פרט להקדש שאינו צריך ברכה, ולא והא הכא כתיב ואכלת ושבעת וברכת, אלא אמר קרא ולך תהיה צדקה מי שצריך צדקה יצא הקדש שכל הצדקות שלו. והקדש בזמן הזה מסתברא דאע"ג דאיתיה ממון עניים ליתיה בחזרת משכון, דכיון דמשלחן גבוה קא זכו לא קרינן ביה ולך תהיה צדקה יצא ממון זה שכל הצדקות כולן שלו.
